סיפר ראש המקובלים הגה"צ רב חיים שאול דוויק זצ"ל, בעל ספר 'איפה שלימה' את ששמע את מפי מורו ורבו הרב מרדכי זצ"ל, שהיה רב באותו המקום שבעל האור החיים היה רב שמה.
וכה סיפר, רבינו הקדוש בוצינא קדישא רבי חיים בן עטר זצוק"ל חידש ארבעים ושנים חידושים על הפסוק "אם בחוקותי תלכו" בתחילת פרשת בחוקותי. אותם חידושים נכתבו בגלות שקיבל רבינו על עצמו בעקבות מעשה שאירע עימו.
מנהגו היה לקנות מידי שבוע עגל משובח ולשחטו, כדי לחלקו בערב שבת קודש לתלמידי חכמים עניים, אשר אין ידם משגת לקנות בשר לכבוד שבת, ובכך היה משמחם לקיים מצות "וקראת לשבת עונג" בבשר ויין משובח.
באחת השבועות פרצה מגיפה בכל עדרי הבקר, ובשל כך כל הבהמות שהובאו לשחיטה נטרפו, פרט לעגל שקנה ה"אור החיים הקדוש", נמצא כל העיר חסרה בשר פרט לביתו של ר' חיים בן עטר. הבשורה עשתה לה כנפיים ואל ביתו של הצדיק הגיע אחד מעשירי העיר, בבקשה לקבל חתיכת בשר הראויה להתכבד עבור תמורה הגונה. אך הצדיק עמד בשלו: "מצטער, אך ממנהגי איני זע ונע, את הבשר נוהג אני לחלקו צדקה למשפחת תלמידי חכמים ולומדי התורה של העיירה ואין בדעתי לשנות בכך ויהי מה ואפילו עבור כל תמורה, לא אפחית ואקפח את חלקם של בני התורה".
העשיר נחרד מנחרצות דבריו של הצדיק והמתין לבאות, בינתיים, אל חדרו של הצדיק נכנס אחד מבני העיירה, אברך תלמיד חכם אשר נהנה ממתנת ידו של האור החיים הקדוש ובא לקבל את מנת הבשר השבועית, משראה העשיר את היהודי העני לבוש בלויי סחבות מקבל מנת בשר, נצבט ליבו בקרבו והרהר לעצמו: "איך יעלה על הדעת לחשוב, כי בביתי שלי לא יעלה בשר לשולחן השבת, ואילו יהודי עלוב לבוש בלויי סחבות יתענג על מנת בשר בשבת?!" וברוב חוצפתו אף העלה את מחשבותיו אלו על דל שפתיו ופגע קשות ביהודי העני שהיה תלמיד חכם גדול.
"האור החיים" שמע את דברי הבזיון, אך בשביל לא לעורר ריב ומדון העלים עין והשיח דעתו מהעניין, בינתיים יצאו השניים מעל פניו כשזה לא מרוצה וזה פגוע עד נפש.
עם לילה, עת עלה רבינו חיים בן עטר על יצועו ונרדם, חלם חלום ובחלומו גילו לו משמים כי גזירה נגזרה עליו והוא צריך לצאת למסע גלות למשך שנה, כיוון ששמע את עלבונו של העני הצדיק ותלמיד חכם ולא מחה בידי העשיר ושתק. ובגלות זו שיקבל עליו יכפר עוונו.
רבי חיים בן עטר קיבל עליו את הדין באמונה שלמה ובשמחה, על מנת לתקן את המעוות וללא הרהור או פקפוק, וכבר בשבוע שלאחריו יצא למסע גלות עם כל המשתמע מכך, אין ללון שני לילות בעיר אחת, ואף אין לבקש מתת יד אדם אלא אם כן ינדבוהו אנשים מליבם. כך קרה שבמסעו לגלות עברו עליו ימים קשים מאוד אשר הוצרך לנדוד מעיר לעיר בחרפת רעב ובחוסר כל, אך קיבל עליו את הדין באהבה על מנת לכפר על חטאו.
עברה לה תקופה מאז החל בגלותו, ורבי חיים היה בדרכו מעיר לעיר, שכן היה אסור עליו ללון שתי לילות בעיר אחת. בדרכו עבר את לילו זה ביער הסמוך לעיר, ישב לו רבי חיים תחת אילן באמצע הדרך לנוח ולפוש קמעא מעמל הדרך. אותו שבוע ערב פרשת בחוקותי היה, ותוך כדי מנוחתו זכה שנתגלו לפניו ארבעים ושתיים פירושים לפסוק: "אם בחוקותי תלכו", מ"ב הפירושים הידועים של ה"אור החיים" על מילים אלו.
למחרת, הגיע אל העיר הסמוכה, כדרכו היה מגיע בצנעא כשהוא נראה כהלך עני פשוט ומרופט, מסתיר ומצניע את עצמו מעיני כל לבל ידעו חלילה את זהותו. עם סיומה של תפילת ערבית של שבת ישב בפינתו וציפה שאחד ממתפללי בית הכנסת יזמינהו לסעודת השבת, וזו לא איחרה לבוא, אחד מנכבדי העיר הזמינו לסעוד אצלו סעודת השבת, בתום הסעודה ביקש המארח מאורחו הסמוי שיאות לבוא עימו אל המרא דאתרא לשמוע ממנו חידושי תורה שמתגלים לו ממתיבתא דרקיעא.
ישבו להם האורח לצד מארחו בין הבאים לשמוע את דברי הרב המרא דאתרא, בדרשתו השבועית הזו באר הרב י"ד פירושים על הפסוק "אם בחוקותי תלכו" ובסופם ציין כי פירושים אלו נאמרו במתיבתא דרקיעא ע"י רבי חיים בן עטר.
כששמע זאת רבי חיים בן עטר העיר ואמר: "חיים בן עטר" והשמיט את המילה "רבי". מזועזעים והמומים הרב ותלמידיו מתגובתו המשונה והחצופה של ההלך העני, נתנו בו מבט חמור סבר, שכן נתפרסם שמו וגדולתו של ר' חיים ברבים, ולכן הזהירו את האורח לבל יהין לדבר עזות נגד צדיק וקדוש זה, ומשום כבוד השבת ומצוות הכנסת אורחים הסתפקו בהערה זו. ואף למארח העירו כי עליו להתרחק מאורחים מעין אלה המזלזלים בכבוד התורה, בכבוד המרא דאתרא ובכבוד הצדיק ר' חיים בן עטר.
למחרת בבוקר אחרי סעודת השבת, שוב דרש המרא דאתרא את דרשתו, ובא הביא עוד י"ד פירושים נפלאים על הפסוק "אם בחוקותי תלכו" אשר נאמרו במתיבתא דרקיעא ע"י רבי חיים בן עטר. ושוב כששמע זאת ר' חיים בן עטר, העיר ואמר: "חיים בן עטר" בביטול, והשמיט את המילה "רבי".
מזועזעים והמומים הרב ותלמידיו עוד יותר ויותר מתגובתו המשונה והחצופה של ההלך העני, ועוד אחרי שהתריעו בו והזהירוהו. שוב פנו אליו באזהרה חמורה, ואמרו: "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", בפעם הבאה חלילה, האזהרה תלווה בעונש, שכן אוי לו להדיוט כזה שמעז לפגוע במאור ישראל צדיק קדוש.
סעודה שלישית כבר בפתח, שעת רעוא דרעוין עת הכל אפוף קודש טרם תצא השבת הקדושה. יושב לו המרא דאתרא בראש השולחן כשסביבו ישובים בני העיר ושותים בצמא את דבריו המתוקים מפז, בהם הטעימם י"ד פירושים אחרונים על "אם בחוקותי תלכו" שהתגלו במתיבתא דרקיעא ע"י ר' חיים בן עטר בעל ה"אור החיים" הקדוש, ובזאת הסתכמו מ"ב פירושים על בחוקותי.
גם הפעם הזדעזעו כולם כאחד מתגובתו של האורח המוזר, שהפטיר בביטול "חיים בן עטר" והשמיט את המילה "רבי". הפעם כבר לא הסתפקו באזהרה, עת יצאה השבת הקדושה, הוצא האורח ונכלא בחדר הקהל כדי להטיל עליו חרם ונידוי של המזלזל בכבוד התורה והצדיקים.
קהל המסובים סיים את ברכת המזון ותפילת ערבית, ועימה החלו נושבות רוחות וסופות אשר חישבו לשבר סלעים ולעקור הרים וכאילו עמד העולם כולו להחרב. הרב המרא דאתרא מיהר לעשות שאלת חלום בה יודיעוהו מן השמים על התופעה המוזרה. מיד הודיעוהו מן השמים כי שרו של גיהנום זועם וכועס ומשתולל בעולם, וכל זאת מאחר ור' חיים בן עטר כלוא ואינו יכול להבדיל על הכוס, ומשום כן נמנע משר של גיהנום לפתוח את פתח הגיהנום.
אז הבין הרב את אשר נעשה עם הצדיק ה"אור החיים הקדוש", אשר הוא בעצמו היה האורח המוזר שזלזל בכבוד האור החיים. הוציאו הרב מיד מכלאו, ביקש את סליחתו ופייסו וכיבדו בכבוד הראוי לו, ומיד כשהבדיל על הכוס נחה הסערה ושקטה. אז התגלו לר' חיים בן עטר מן השמים ובישרוהו, כי בעלבונו שספג בשבת זו כיפר על חטאו, ויכול לשוב מגלותו לעירו ולביתו, ולהמשיך בהרבצת התורה ברבים.
