בין תושבי שכונת נווה אחיעזר בבני ברק, היה יהודי ושמו מאניס ז'יטניצקי, מחשובי חסידי גור. הוא איבד בשואה את כל משפחתו ואחרי המלחמה עלה ארצה, התיישב בבני-ברק ונשא אישה. למרבה הצער לא זכה לדור המשך, אך זכה והקים את ישיבת 'אמרי אמת' בעיר.
הייתי ילד, ועל-פי בקשת אבי הייתי נוהג מדי שבת לבקר בביתו של ר' מאניס. האיש אירח אותי במאור פנים וכיבד אותי בפרוסת 'קוגל' חמה. בעודי מתכבד, היה בוחן את ידיעותיי בפרשת השבוע. לא תמיד שמחתי ללכת אליו. העדפתי לשחק עם חבריי. יום אחד הבעתי לפני אבי את אי שביעות רצוני מהביקורים האלה. פניו של אבי התכרכמו, והוא השיב שחובה עליי להתמיד בכך, כדי להפיג מעט את בדידותו של ניצול השואה, חשוך הילדים.
"אבל למה אני דווקא?", רטנתי. אבא לא השיב מאומה, אך ממבט פניו הבנתי שיש דברים בגו ועלי לעשות זאת. המשכתי אפוא במסורת הביקורים השבועיים. רק לאחר פטירתו של ר' מאניס גולל אבי באוזניי את סיפורו של שכננו. וכך הוא מתחיל, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נזקקו הגרמנים נואשות ל מגפי פרווה, כדי לחמם את רגליהם של הטייסים שסבלו ממכות קור, והקימו מפעל גדול לייצור מגפיים בגטו לודז' שבפולין.
יהודי הגטו היו כוח עבודה יעיל וזול. הידיעה על ההזדמנות לעבוד במפעל המגפיים תמורת פת לחם פשטה במהירות בכל הגטו. השמועות סיפרו כי הצורך הדחוף במגפיים גרם לגרמנים להעניק תנאים מועדפים לפועלים, ורבים ביקשו להשתלב בעבודה במפעל.
אלא שהגרמנים הציבו תנאי מחמיר: רק סנדלרים מקצועיים רשאים להתקבל לעבודה. ממונה שייתפס מעסיק מתחזים, יוצא להורג מיד וללא גל הסבר. אבי השתוקק מאוד להתקבל לעבודה במפעל, שהייתה מעין תעודת ביטוח להישרדות בגיהינום היום-יומי, אלא שסנדלר מעולם לא היה… בכל-זאת החליט להערים על הגרמנים ולהסתנן למפעל. הוא ידע שרבים הסיכויים כי ההתחזות תתגלה במהרה, אך קיווה לטוב.
בהיכנסו בחן את אופי העבודה במפעל. פס הייצור היה מורכב מקבוצות בנות עשרה פועלים, וכל קבוצה ייצרה את המגפיים מתחילתם ועד סופם. הקבוצות התרכזו באולם גדול ובחדרים הסמוכים לו. אבא ניגש לאחת הקבוצות ושאל אם יוכל להצטרף לעבודה. "אתה סנדלר במקצועך?", שאל הממונה. "לא", הודה אבי. "הסתלק מכאן מיד!", סינן האיש.
אבא ניסה את מזלו בקבוצה נוספת, ושוב נדחה. גם הניסיון השלישי והרביעי נכשלו. אבא החל לחשוש שבעוד זמן קצר ייתפס וייענש בחומרה. הוא החליט לנסות בפעם האחרונה, והפעם ישקר וישיב שהוא סנדלר מומחה… בלב חרד ניגש אבא אל הממונה וביקש להצטרף לעבודה. זה הביט בו ממושכות ושאל: "אתה סנדלר?". אף שהתכונן לענות בחיוב, מצא את עצמו מניד ראשו לשלילה. בליבו כבר השלים עם הדחייה הצפויה, אלא שהפעם לא מיהר הממונה לגרשו מעל פניו. הוא הרהר רגע, ואז הורה: "הבט, בחור. יש כאן דלי מלא צבע שחור המשמש לצביעת המגפיים. דרוש פועל שיבחש בדלי כדי שהצבע לא ייקרש. עליך לטבול את ידיך בדלי ולערבב את הצבע בלי הרף".
אבי עשה כפי שנצטווה. הוא הכניס את ידו הימנית לדלי והחל לערבב את הצבע. כעבור כמה דקות ניגש אליו הממונה וביקש לראות את ידיו. כשהבחין שידו השמאלית נקייה, 'נזף' בו והבהיר בתקיפות שמלאכת הערבוב צריכה להיעשות בשתי הידיים.
אבא לא ירד לסוף דעתו, אך מיהר לציית להוראה, וכך ישב וערבב את הצבע בשתי ידיו. כעת נראה היה כי נחה דעתו של הממונה. "הוצא את הידיים", פקד. אבא הוציא את ידיו, והאיש היה מרוצה. "כעת אתה סנדלר מקצועי!", אמר בסיפוק. בדיוק באותו רגע צץ לפתע שומר גרמני. הוא ניגש אל הקבוצה, ושאל בסבר פנים חמור: "אולי ראיתם צעיר שהסתנן למפעל בלי רשות?!".
"כן!", השיב לו הממונה, "הוא כאן לידי. הבחור סנדלר מקצועי, ואני זקוק לו". הגרמני הביט באבא ובידיו השחורות, קיבל את ההסבר והמשיך בדרכו. כך נהפך אבא לפועל מן המניין במפעל המגפיים, ובזכות עבודה זו הצליח לשרוד את אימי המלחמה.
"יודע אתה מי היה הממונה שהסתכן כדי להציל אותי?", שאל אותי אבא, והשיב מיד: "זה היה ר' מאניס ז'יטניצקי זיכרונו לברכה. אני חב לו את חיי… בלעדיו מי יודע מה היה עולה בגורלי".
נותרתי חסר מילים. חלקי הפאזל התחברו. הבנתי למה ר' מאניס היה מכנה אותי בחיבה 'אייניקל' [=נכד], ולמה היה חשוב לאבי שאבקר אותו בכל שבת. "אבל אבא", לא יכולתי לכלוא את השאלה, "למה לא שיקרת ואמרת שאתה סנדלר?". "למה לא שיקרתי?", חזר אבא על שאלתי והשיב "מפני שאינני סנדלר!".
(סיפורו של הרב יצחק שקופ, בספרו 'איש מרעהו').
