לעולם אל תקנא בחבריך! סיפור מחזק ומרגש במיוחד!
שמי יוסי (שם בדוי) כשהיית בחור, למדתי בישיבה במרכז הארץ. הייתי בחור בינוני, שלומד בסדרי הישיבה, חברותי
מאד ובין הסדרים הייתי אחראי על אוצר הספרים של הישיבה. מטבעי אני מאד מסודר, בכל מה שאני עושה ומשום כך החלטתי, שגם "האוייצר" יהיה מסודר, כרוך וממוספר, בכדי שיהיה קל למצוא כל ספר וספר. ואפשר לומר שממש בניתי את אוצר הספרים של הישיבה. מתוקף התפקיד שהוטל עלי, הייתי בכל ההפסקות עסוק בעניני האוייצר, דבר שחייב אותי להכנס ולצאת תדיר מבית המדרש. ובכל פעם שנכנסתי לבית המדרש, הייתי רואה את
מנשה חברי לשיעור יושב בפינתו ולומד בהתמדה עצומה, והוא לא שם לב למה שקורה סביבו. פעמים היה לומד עם
חברותא ופעמים לומד לבד עם ספרים ומסכם את מה שלמד.
אני הייתי מקנא ביכולת שלו להתמיד וללמוד כל כך הרבה שעות ללא הפסקה. ובמקום לעודד אותו ולחזק אותו,
שימשיך ויעלה ויתעלה, התחלתי להפריע לו ללמוד. בתחילה הייתי לקוח לו את הספרים שלמד בהם ומניח אותם בכריכיה ואומר לו שהם צריכים תיקון והדבקה. ולא החזרתי אותם במשך שבוע ימים, אך הוא לא היה מתעצל
והיה משיג ספר אחר מגמ"ח ספרי לימוד וממשיך בלימודו. הקינאה שלי העבירה אותי על דעתי והתחלתי לבייש אותו בפני הבחורים, שכל מה שהוא עושה זה הצגה והוא לא יודע ללמוד ועושה את עצמו ל"צדיק" והכל רק כלפי חוץ.
חלק מהבחורים העירו לי, שהמעשה שאני עושה הוא אסור על פי ההלכה, אך כפי שכבר כתבתי, הקינאה ממש העבירה אותי על דעתי ועד היום אני לא יודע למה נהגתי כך. לאחר זמן ממש מיררתי את חייו וסחפתי אחרי עוד קבוצת בחורים ולא נתנו לו מנוחה. השיא היה כשהגיע פורים המתנו לו במסדרון של הפנימיה וכשהוא עבר, זרקנו לעברו חבילת נפצים שהתפוצצה על גב ידו וגרמה לו לכוויה. את ליל פורים עשה מנשה בחדר מיון ואנחנו המשכנו בשמחת פורים, כאילו לא ארע דבר.
לאחר שושן פורים מנשה לא חזר לישיבה. חשבנו שהוא עדין מטפל בפצעי הכויה שגרמנו לו. אך כשלאחר חופשת
פסח הוא גם כן לא חזר הבנו שמנשה עזב את הישיבה. בתוכי שמחתי ש"התפטרתי" מה"ספר-מוסר" שבדממה
היה נוזף בי, בכל פעם שהייתי נכנס להיכל הישיבה וגורם לי לאי נוחות ולתביעה עצמית.
יום אחד המשגיח מסר לנו שיחת מוסר נוקבת על חומרת עוון בין אדם לחברו. ובאמצע השיחה התחיל לבכות ולספר לנו שמנשה הבחור מהשיעור שלנו כל כך נשבר ממה שעשינו לו עד שהחליט לעזוב את עולם התורה לחלוטין ולעבור לגור בחו"ל אצל דודים שלו שאינם שומרי תורה ומצוות. חבריי הביטו בי כאומרים הכל באשמתך! אבל מה כבר יכולתי לעשות.
חלפו עשרים שנה. הטלפון שבכיסי צילצל ומהעבר השני נשמע קול סדוק של אבי. אבא! מה קרה? שאלתי. אני בדרך לבית החולים בילינסון, תגיע מהר. לא שאלתי הרבה שאלות. הודעתי לחברותא שלי בכולל שאני יוצא לבי"ח, תוך שאני מבקש ממנו שיזכירו את שם אבי, לאחר תפילת מנחה, לרפואה שלמה.
בבית החולים התברר לי שיש לאבי בעיה חמורה בכליות והוא זקוק בדחיפות לניתוח הסרת הכיליה החולה ולהשתלת כליה חדשה. מיד התחלנו אני ואחיי בבדיקות התאמה על מנת לתרום לאבי כליה, כי הוברר לנו שהסיכוי למצוא תורם שאינו בן משפחה הוא אפסי. מה גם שהזמן העומד לרשותנו אינו רב. לאחר שבועיים קיבלנו תשובות שליליות.
אף אחד מאיתנו אינו מתאים להשתלה לאבא שלנו. התחלנו להתייעץ עם עסקנים רפואיים ומהר מאד הסקנו שצריך
לבדוק בחו"ל, אולי יש תורם מתאים. חלף חודש ימים וקבלתי טלפון מאחד העסקנים, שמצא תורם מתאים בבלגיה. אך הוא דורש סכום עצום עבור הכליה. התכנסנו כל האחים והחלטנו שכל אחד מאיתנו יקח על עצמו הלואה וביחד נשיג את הסכום המבוקש. לאחר שבוע ימים, יום לפני חג השבועות, עליתי על מטוס עם אבי לכיוון בלגיה, כשביס מעילי מונחים להם שטרות כסף רבים שנאספו ביזע ובדם מכל בני משפחתינו, על מנת להציל את אבינו.
מיד כשנחתנו בבלגיה המתין לנו רכב של מתנדב, חבר של העסקן הרפואי שהסיע אותנו למרכז רפואי, על מנת להכין את אבי לניתוח. אני חיפשתי מקום להתאכסן, שיהיה קרוב לבית החולים המקומי ולקהילה היהודית, כדי שאוכל לחוג את חג שבועות, שיכנס בעוד שעות מספר, בצורה נאותה. עצרתי מונית ובאנגלית עילגת בקשתי ממנו שיקח אותי לאזור היהודי.
הנהג, שלא עשה רושם של אדם אדיב במיוחד, נסע ברחובות ובסימטאות צרות ולפתע עצר בפתח בניין שמתוכו
יצאו שני גברים חסונים. הם פתחו את דלת המונית ושלפו אותי החוצה וכיסו את ראשי בשק שחור שלא אראה כלום. עלינו במעלית ונכנסנו לדירה, הם הכניסו אותי לחדר.
נעלו את הדלת והלכו כלעומת שבאו. פחדתי מאד. לא ידעתי מי האנשים האלו ומה הם רוצים ממני? אולי הם טעו
וחטפו את האדם הלא נכון? או אולי הם עקבו אחרי משדה התעופה? האם הם מעוניינים בכספי? העייפות השתלטה עלי ונרדמתי. כשקמתי, היה כבר לילה ונזכרתי שהלילה זה ליל חג השבועות. למרות הפחד שחשתי,
החלטתי שלימוד התורה וודאי יגן עלי ובפרט בחג מתן תורה. התחלתי לחזור על סוגיות מהתלמוד שזכרתי
בעל פה, תוך כדי שאני מנגן את הגמרא בקול, דבר שנסך בי תחושת ביטחון.
לפתע שמעתי מעבר לדלת קול בכי של אדם מבוגר. פסקתי מלימודי. ואז נפתחה הדלת. בפתח עמד בחור
חסון מגולח, כשהוא מנגב את הדמעות מעיניו, ולהפתעתי הוא פנה אלי בעברית. אתה מישראל? כן! עניתי. להיכן הגעתי? שאלתי. הגעת לדירת המיסתור של מקס. מי זה מקס? שאלתי. אני! השיב לי האיש. מה זו הדירה הזו? שאלתי.
הוא הביט בי במבט חודר ואמר: לכאן אני מביא את האנשים שאני רוצה להעלים! ואז קולו התעדן מעט והוא
המשיך. עמדתי מאחורי הדלת ושמעתי אותך מנגן סוגיא בגמרא. זה הזכיר לי ימים טובים יותר… פערתי את עיני כלא מאמין. מה לאדם מגושם כזה ולסוגיות בגמרא, אך חששתי לשאול עוד שאלות ולכן רק הנהנתי בראשי.
אתה יודע שהיום חג שבועות חג מתן תורה? שאלתי. האיש הינהן בראשו כאילו היה מודע לזה ואמר לי, גם אני
פעם למדתי גמרא. הייתי פעם בחור ישיבה בישראל והייתי לומד בהתמדה עד ש… עד ש… מה? שאלתי
בהיסוס.
פניו של מקס נתאדמו והוא אמר, עד שהילד הזה התחיל להציק לי ולא נתן לי מנוחה והתגרה בי, עד שנשברתי
והחלטתי לעזוב הכל, באתי לכאן וכיום במקום ללמוד על העולמות העליונים אני שולט כאן על כל העולם התחתון.
משהו בתוכי אמר לי שאולי לשם כך הגעתי הנה. אפשר לשאול שאלה? שאלתי. כן! ענה לי. אתה זוכר איך קראו לבחור שהציק לך בישיבה? בטח שאני זוכר. איך אפשר לשכוח ילד אכזרי כזה. קראו לו יוסי. השיב לי האיש.
רעד עבר בגופי. קראו לך מנשה? שאלתי מיד. עכשיו היה זה תורו להביט בי. את השם הזה השארתי בישראל,
כאן אני נקרא מקס. השיב לי בתקיפות. הסטטי את עיניי לכיוון כף ידו השמאלית וראיתי את הצלקת שעשיתי לו
בפורים עם הנפצים.
השפלתי את עיניי ופלטתי מפי: אני מבקש סליחה. מבקש מה? שאל מקס. סליחה! השבתי לו. סליחה על מה? שאל מקס.. הבטתי לתוך עיניו ואמרתי לו בלחישה. זה אני יוסי! אני עשיתי לך את הצלקת הזו ביד, בפורים. אני הוא זה שבגללו עזבת את הישיבה ועזבת הכל, רק כי קינאתי בך. מקס הביט לתוך עיניי במבט חודר. צמרומורת עברה בי. למה סיפרתי לו? מי יודע מה יהיה סופי? זה אתה? אמר לי ודפק על השולחן בחוזקה. אני מבקש שתסלח לי התחננתי בדמעות ופרצתי בבכי. אני הגעתי עד לבלגיה, במחשבה שהמטרה שלי היא שאבי יעבור ניתוח,
אבל כנראה הסיבה האמיתית היא, בכדי שאפגוש אותך ואוכל לפייס אותך. אנא סלח לי, התחננתי. מקס-מנשה התרכך מעט והתחיל לספר לי, דע לך כי מיד שהמראתם מישראל קיבלתי מידע שצריך להגיע ישראלי עם
הרבה כסף בחליפה שלו ולאחר בירור קצר נודע לי שזה אתה. אז הנחתי את החיילים שלי, שיביאו אותך לכאן, בכדי שאקח ממך את הכסף ואשלח אותך למקום שממנו לא חוזרים. אך מכיוון שאתה יוסי מהישיבה, אני צריך לחשוב שוב מה לעשות איתך על מעשיך.
אני הקשבתי לכאב שבדבריו ואמרתי לו, אני חושב שאנחנו צריכים לסגור חשבון עכשיו. מקס הביט בי ושאל, איך? אמרתי לו, את החשבון שלי עם בורא עולם, אני צריך לסגור עכשיו ואחר כך נדבר על החשבון שביננו. אני גרמתי לך להגיע למצב הזה ואני לא מעוניין לעזוב את העולם הזה, עד שאתה לא חוזר בתשובה שלמה. ומי יודע אם כל הבעיה הרפואית של אבי, לא היתה אלא לסובב את הפגישה ביננו. מקס חייך אלי ואמר, אז בא נלמד משהו. הוא פתח ארון מאובק בסלון הדירה והוציא ממנו גמרא מסכת גיטין. זו הגמרא שלמדנו בישיבה בזמן שעזבתי. ומאז אני מביט בה בכל יום ומחכה לפתוח אותה. פתחתי את הגמרא כשדמעות מציפות את עיניי והתחלתי ללמוד איתו. הוא זכר את הסוגיות כאילו לא עברו עשרים שנה מאז למד אותם.
במוצאי חג שני של גלויות מנשה לקח אותי למרכז הרפואי שאבי שהה בו ודאג שהוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר. לאחר חודש אבי השתחרר מבית החולים ובאתי להיפרד ממנשה. מנשה חייך אלי ואמר לי, אני שמח שסגרנו חשבון. אני עוד יבא לארץ בקרוב. עברו מאז שלוש שנים. לפני חודשיים הוא עלה לארץ וקנה דירה בירושלים.
כשנפגשנו לא זיהיתי אותו כי את פניו עיטר זקן מסודר וכיפה גדולה כיסתה את ראשו.
(ספר אמונה שלימה – פרשת קרח)
לעולם אל תקנא בחבריך! סיפור מחזק ומרגש במיוחד! – עוד סיפורים
