מאמרו של החכם באדם שלמה המלך (קהלת ח, ה): "שומר מצוה לא ידע דבר רע", מקבל ביטוי מיוחד בסיפור שלפנינו, החל מתחילתו המרגשת ועד לסופו המפתיע. סיפור מופלא סיפר מגיד המישרים הרה"ג רבי גואל אלקריף שליט"א, שהיה עד לכך מכלי ראשון: היה זה בשעת לילה מאוחרת קרוב לחצות. אחרוני המשתתפים
בחתונה המרגשת, שנערכה באולם בנתיבות, כבר עזבו לבתיהם. אחרוני העוזבים התניעו את הרכב ויצאו לדרך, כשהם שועטים בכבישים האפלים והמשובשים, בדרך היוצאת מנתיבות בואכה לכיון מרכז הארץ.
לפתע, הסב אחד מהנוסעים את תשומת לבו של הנהג לדמות העומדת בצד הדרך ומנופפת לעברם נמרצות. הנהג האט את מהירות נסיעתו ומשהבחין כי מדובר באברך אשר חזותו העידה על היותו בן תורה, עצר את רכבו באחת. "להיכן פניכם מועדות?", התעניין האברך, ומשנענה: "לבני ברק", מיד אורו פניו בשמחה גדולה.
"תודה רבה! אני בטוח שנשלחתם אלי במכוון מהשמים!", אמר הטרמפיסט, תוך שהוא מתיישב במקומו ומוחה אגל של זיעה חמה ממצחו. דקות הנסיעה הראשונות עברו על הנהג ואורחו בשתיקה, אבל בהמשך הדרך לא יכול היה הנהג לכבוש את סקרנותו, והוא תהה באזני האברך הזר: "אני מוכרח להבין, מה מביא אברך כמוך לעמוד בשעה כה מאוחרת, באמצע השממה, ולחפש בבהילות אחר דבר כמעט בלתי הגיוני, טרמפ שיוביל אותך הישר לעיר בני ברק?".
האורח, שנבוך מהשאלה הישירה, חיכך בדעתו האם לענות או לא, אולם לאחר כמה רגעי מחשבה השיב בשקט: "אספר לך דברים כהווייתם. זכיתי, ומזה שנים רבות שמקפיד אני בכל תוקף להתפלל שלוש תפילות בכל יום במניין. בסייעתא דשמיא החזקתי לכל אורך השנים בקבלה זו מבלי להחמיץ ולו תפילה אחת, גם כאשר נתקלתי בקשיים ובמניעות קשים מאוד.
לצערי, היום נאלצתי להתאחר באופן בלתי צפוי למניין האחרון של תפילת ערבית. רצתי לבית הכנסת בכל כוחותיי, אך מרחוק קלטו אוזני את הדי ה'ברכו' המסיים את התפילה. כיון שידעתי כי בעיר מגורי, נתיבות, לא אוכל למצוא מנין נוסף בשעה מאוחרת שכזו, עמדתי בפני ניסיון קשה: האם לוותר על הקבלה, או להתאמץ עוד כדי לעמוד בה? כמעט ונכנעתי לעצלות, אך לבסוף גמלה ההחלטה בלבי; אם אין מנין בנתיבות אסע לבני ברק, שם בודאי אמצא מנין.
אלא שתחבורה ציבורית כבר לא הייתה פעילה בשעה מאוחרת שכזו, וגם השגת 'טרמפ' נראתה כדבר חסר סיכוי. בכל זאת החלטתי לנסות, לפחות כדי לצאת ידי חובת ההשתדלות, צעדתי מרחק ניכר מביתי לאולם השמחות שבאזור התעשייה המרוחק. שם, סברתי, יש קצה של סיכוי שאמצא את מבוקשי. ואכן ברוך השם, תוך כדי צעידה הבחנתי ברכבכם.
החלטתי לנסות ולעצור אותו, ונוכחתי לראות כי הייתם שליחים משמים לסייע בידי לעמוד בקבלתי להיתפלל במנין".
הדברים, שנאמרו בפשטות ובתמימות, גרמו לנהג כמו גם לנוסעים שמאחוריו להיאלם דום. ואז הפר אחד מהם את השתיקה ושאל: "ומה תעשה בחזור? כיצד תשוב מבני ברק לביתך בשעה כה מאוחרת?", "לזאת אין מתפקידי לדאוג", השיב האברך בתמימות, "סמוך ובטוח אני במי שעזרני עד כה, כי לא יעזבני. וגם אם לא אמצא דרך לשוב אל ביתי הלילה, אלך לישיבת פוניבז', שם אשב ללמוד עד אשר יאיר אור הבוקר, אתפלל בהשכמה ואסע באוטובוס הראשון לנתיבות".
הדרך עברה במהירות, ועד מהרה הגיעו הנוסעים לבני ברק. הנהג החליט להשלים את המצוה והסיע את האברך עד לבית הכנסת 'איצקוביץ'. לפני שירד הלה מהרכב, ביקש הנהג מהאברך: "תן לי בבקשה את מספר הטלפון שלך. מסקרן אותי לברר איתך מחר בבוקר כיצד העברת את הלילה".
השכם בבוקר המחרת, לא התאפק הנהג, והתקשר לאברך ההוא כדי לשמוע את סופו המופלא של הסיפור: "שמע איזה נס קרה לי" פתח האברך, "מיד כשסיימתי תפילת ערבית", סיפר איש שיחו, "הפנמתי כי את שארית הלילה אעשה בהיכלה של ישיבת פוניבז' שם הבית מדרש פתוח כל הלילה. אולם לפתע שמעתי את אחד מהנוכחים קורא לחבירו: 'יוסי, אולי מספיק לפטפט?! שכחת שאנו צריכים עוד להספיק להגיע הלילה לנתיבות?!" נדהמתי ונפעמתי מעוצמת ההשגחה שנגלתה לעיני. מיהרתי להתעניין אצל הצמד שלפני, האם פניהם מועדות לנתיבות ונעניתי בחיוב. שאלתי אם אוכל להצטרף אליהם וגם הפעם נעניתי בחיוב ובמאור פנים. יצאנו לדרך במהירות. למותר לציין כי את סופו של הלילה כבר עשיתי בביתי".
הנה כי כן, למדתי על בשרי כי לא יעזוב ה' את חסידיו ואת שומרי רצונו. נס שכזה יכול לחולל רק ריבון העולמים אדון הברואים, החפץ בטובת בריותיו.
