חייו של האדם רצופים עליות וירידות. מעידות ומהמורות ניצבות להן בדרכו של ההולך בדרך ה'. כזה היה יעקב אבינו ע"ה, עת הוצרך לברוח מבית הוריו ולהימלט על נפשו מאחיו עשו הרשע, והגיעו לבית לבן אחי אמו ועבד עמו בנאמנות אך לבן החליף משכורתו עשרת מונים, ולא די בכך אלא עם צאתו רדף אחריו לבן וכשכבר גבר עליו, הגיע שרו של עשו וביקש להילחם עמו וגם עליו הצליח יעקב, ובדרכו אל אביו הופיע עשו אחיו ועמו ארבע מאות איש הבאים למלחמה. ואכן כדרכם של רשעים נכנעים הם לבסוף לפני הצדיקים, וגבר ישראל.
ולאחר מסע נדודים לארץ ישראל ביושבו בשכם, אירע מעשה דינה. ועד שסוף סוף ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף. וכך כותב רש"י הקדוש ומפרש את הפסוק בתחילת פרשתנו: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (לז, א). "ביקש לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה".
בספרים מצאו רמז לכל אחת מצרותיו של יעקב אבינו במילה 'וישב', שהם האותיות השניות של כל אחת מצרותיו: יוסף, דינה, עשו ולבן. וגם 'וישב' רמוז בראשי תיבות: יסורים בתחילה ולבסוף שלווה.
השבטים הקדושים היו בדרגות כה מופלאות עד שאין לנו השגה במעשיהם הכבירים, כך שאיננו יכולים חלילה לשפוט את מעשיהם, ואף אין לנו הזכות להרהר בכי הוא זה אחריהם. ועד שהיה נדמה כי יעקב אבינו הגיע אל המנוחה והנחלה, בנו יוסף אשר כה רבה היא אהבתו כלפיו, הורד מצרימה.
אכן קשה לנו להבין זאת, וכי לא די בצרותיו של אותו צדיק, הלא רעים וקשים היו ימיו עד כה, שמא ואולי בערוב ימיו ירווח לו ולו במעט?!
בספרו 'אור רש"ז' (עמ' קצט) עומד על כך הגה"צ רבי שמחה זיסל זצ"ל, ה'סבא מקלם', ואומר, כי שאלה זו מציקה לנו בגלל שאיננו מבינים את מהותו של העולם הזה, והסיבה לכך מהיותנו קרוצי חומר, היום כאן ומחר שם. הן כל הטוב שמציע העולם הזה אינו אלא זמני ועראי. זאת ידעו האבות הקדושים, והם שראו את העולם הזה כפרוזדור לפני הטרקלין. ומסיים ה'סבא מקלם': "מעתה נוכל להבין מה הפסד מאוד מאוד של האדם, היושב כל ימיו בשלווה, ומהו שכרו הגדול של הכובש רצונו ושובר מידותיו, שזו היא היגיעה היותר גדולה". כלל למדונו חז"ל "לפום צערא אגרא", לפי הצער כן הוא השכר, ואינו דומה העובד בצער וקושי מזה שעובד בשלווה ונחת.
על רבי אלעזר ברבי שמעון אומרת הגמרא (בבא מציעא פד:) כי נתעלה הוא על חבריו, שהיה קורא מידי ערב ליסורים: "אחי ורעי בואו!". ובבוקר היו מוציאים מתחתיו ששים סדינים ספוגי דם ומוגלה.
נדמיין לעצמנו, אדם שמדי שבוע הולך למקום מסוים, שם הוא משלם ממיטב כספו, ואם תשאלו מהי התמורה שהוא מקבל – כאבים איומים. ולבסוף הוא עוד מודה להם על כך מקרב לב. ואם חוזר הדבר על עצמו במשך כמה חודשים תמימים. לשוטה ייחשב בעני הבריות. אך לא ולא הינו איש נורמלי לחלוטין, ולאחר בירור מהיר נגלה כי המקום בו הוא מבלה מידי שבוע הינו בית רפואה, ושם מטפלים בו להבריא את גופו.
ואף התשלום אותו נדרש לשלם, הוא עבור אותם הכאבים אך הם לטובתו, שהרי ברור לכל שאם הוא לא יטפל בגופו הכואב – הוא יסבול כאבים קשים ואיומים בעתיד! מפליא לגלות היאך ניתן להבין את המשמעות – והכל נראה אחרת!
רבינו המגיד מדובנא זצ"ל המשיל על משל נאה. לאדם שהיה ידידו של המלך והמלך הרעיף עליו אהבה, והעניק לו הקלות בחוקי המדינה. הדבר נודע למשנהו של המלך והוא החל לשנוא את האיש על כך. יום אחד הודיע המלך למשנהו כי הוא נוסע למדינה רחוקה, ועליו לנהל את המדינה עד בואו. שמח הלה על ההזדמנות שבאה לפניו להתנקם באיש אוהבו של המלך. הלך אליו והטיל עליו לשלם מיסים גבוהים יותר מכל שאר אזרחי המדינה. אוהב המלך התנצל ואמר כי אין באפשרותו למלא אחר בקשתו, לדבריו הגיב משנה המלך, כי אם לא יביא את הסכום בו נקב תוך עשרה ימים, ילקוהו מכה אחת אפים על כל מטבע ומטבע.
ומשלא הביא את הסכום הדרוש הלקוהו עד זוב דם, חזר האיש לביתו אבל וחפוי ראש. כשחזר המלך למדינתו, הלך אוהבו לפניו וסיפר לו את אשר עולל לו משנהו הרע. המלך התנצל לפניו, וכאות ידידות העניק לו שק של זהובים על כל מכה שקיבל… חזר האיש לביתו עם עגלה מלאה בעשרות שקי זהב ופניו מעידות עצבות. שאלה אותו רעייתו מדוע פניו עצובות והלא כעת נעשו עשירים?! השיב האיש: לו קיבלתי עוד מכות כעת היינו עשירים יותר! והנמשל, כי היסורים שכרם רב בעולם הבא!
