נאמר בפסוק: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ, יב). שאל רבינו סעדיה גאון זצ"ל: מדוע דוקא במצות כיבוד הורים ראתה התורה לציין את מתן שכרה של המצוה "למען יאריכון ימיך", מה שלא ציינה במצוות אחרות? ומיישב זאת בהסבר מעניין, אריכות הימים יותר משהיא שכר סגולי, היא קריאה של המציאות העתידית.
התורה אומרת לאדם: אם תכבד את אביך ואת אמך, תהיה ברכה גדולה באריכות ימיך. ילדיך יגדלו באוירה שמכבדת את המבוגרים במשפחה, וגם אתה, כשתזדקן ויאריכון ימיך, יעזרו לך בניך בשמחה, וממילא תאריך ימים בטוב ובנעימים. לעומת זאת, אם תתרשל בכבוד הוריך, הרי גם בניך לא יכבדוך, ואז מוטב לך שלא תאריך ימים.
בספר 'נפלאים מעשיך' מובא סיפור נפלא: מעשה בעשיר שהיה לו אב זקן, עני וקשה יום. האב גר בבית בנו, אך לא קלים היו חיי הבן בצל אביו. הבלבול שלט באב הזקן, הוא הטריד בבקשות רבות, וגרם לתקלות שונות פה שפך את המרק, ושם לכלך את הרצפה, כאן מעד ושבר אגרטל יקר, ושם נקרע ספר שאחז בידיו הרועדות. יום אחד הגיע הקש ששבר את גב הגמל. היה זה כאשר אורחים חשובים הגיעו אל העשיר. בכבוד רב הפנה אותם אל הטרקלין המרווח, וישב עמם לדון בנושא שלשמו הגיעו. והנה הופיע אביו הזקן בסלון, ובהתנהגותו המוזרה גרם לבנו בושה בפני רעיו. פניו של העשיר נצבעו בארגמן, והוא גמר אומר בנפשו לשלח את אביו מן הבית. "שילך לקבץ לו נדבות יחד עם יתר עניי העיר, מדוע שאסבול כל חיי בגללו?!…" אמר ועשה.
אלא שעונת החורף היתה אז, וכאשר ירד הליל, התגבר הקור, ובעוד הבן העשיר נם בחדר מוסק ונעים על מטתו המצפה משירך, מכוסה בשמיכות מחממות, ניסה האב הזקן למצוא את שנתו על מצע סמרטוטים בקרן רחוב ולהתחמם בכמה סחבות, אשר עזרו לו כמים מלוחים לצמא. איכשהו הצליח להעביר את הלילה. בן קטן, טוב לב ועדין נפש היה לו לעשיר, ובעת בוקר, כאשר הלך ברחוב בדרכו לבית הספר, נחרד לפתע למראה עיניו. בפינת הרחוב ישב סבו בבגדים בלואים, כשכל גופו רועד מקר, ונראה כי זמן רב לא נכנס לפיו מזון כראוי. מתוך רגש רחמים טבעי נגש אליו, נתן לו את הכריך שהכינה לו אמו, והושיט לו אף מספר פרוטות שנמצאו בכיסו. לאחר מכן רץ הילד לביתו, כדי לספר לאביו את אשר ראו עיניו, אולי יחוס על הסב ויחזירהו לביתו.
מה נדהם הבן כאשר שמע את תגובתו הצוננת של אביו. האב העשיר כלל לא הטה או זן ולב למצבו של אביו, אלא רק הציע לו ברוב "נדיבותו", כי יכול הוא לגשת לעליית הגג, שם באחת הפינות, בין החפצים הישנים מונח לו מעיל ישן שכבר יצא מכלל שימוש, "תוכל לקחת אותו לסבא", הפטיר בפנים זועפות.
מיהר הבן אל עליית הגג, ומה עגמה עליו נפשו בראותו את המעיל כה ישן ומרופט. דמעות עמדו בעיניו: האם זה כל מה שיכול אביו העשיר לתרום לסבא האומלל?! מה יעשה?! כיצד יפקח את עיניו של אביו הטועה? כיצד ירכך את לבבו האטום? לפתע עלה רעיון בלבו, הוא נטל בידו האחת את המעיל הבלוי, ובידו השניה נטל מספרים גדולים, ירד חיש למטה, והחל לגזור את המעיל לשניים, לנגד עיניו של אביו.
"מה אתה עושה? מדוע גזרת את המעיל?" התרעם האב ולא הבין. הביט הבן בעיניו של האב והסביר בתמימות: "לכבודך ולמענך אני עושה זאת… לעת זקנתך, כאשר תהיה זקן ותשוש, ולא אוכל עוד להחזיקך בביתי, לא תצטרך לרעוד מקור עד שילך מישהו להביא לך מעיל. כבר מעכשיו חוצה אני מעיל זה, חציו אלך להביא לסבא כאשר בקשת, ואת החצי השני אשמור בעליית הגג, כדי לשלוח אליך בימי החורף הקרים…" דקות ארוכות שתק האב בתדהמה. דברי בנו טלטלו את נפשו והמסו את לבבו. בהחלטה נחושה יצא לחפש אחר אביו, החזירו לביתו, התרפס לפניו בבקשת סליחה, הלבישו במיטב הבגדים, והושיבו בכבוד בראש השולחן…
(אוצרותינו)
