הנה נצטווינו מפי הנביאים כי יום השבת הוא יום מנוחה גופנית ונפשית כאחד שנאמר (ישעיה נח, יג-יד): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁ… וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר".
ומכאן למדו חז"ל (שבת קיג.): שלא יהא הילוכו של אדם בשבת, כהילוכו בימות החול. על כן אין לרוץ ולקפוץ בשבת, משום שהרגילות בימות החול למהר ולרוץ אחר עסקיו, ובשבת יש להתנהג במנוחה גופנית ונפשית כאילו כל מלאכתו עשויה (שו"ע סי' שא ס"א).
אולם לדבר מצוה כתפילה או שיעור תורה, מצוה לרוץ ואפילו בשבת. ועוד שאף אם אין זמנו בהול כל כך, מותר, שהרץ לדבר מצוה מראה שהמצוה חביבה עליו ביותר, ואף שכרו גדול יותר מאת ה' מן השמים (שו"ע שם, הליכות עולם ח"ג עמ' קסח). וכן יש להתיר לאותם הבחורים והילדים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, לקפוץ ולרוץ להנאתם בשבת, כי זהו העונג שלהם, ואין זה דומה לרץ לעסקי החול. (שו"ע סי' שא ס"ב).
וכמו כן, מי שהוא רגיל בריצה כדי להתענג ולשחרר את גופו ולשמור על כושר גופני תקין, אבל לא בשביל להזיע, מותר לו לרוץ בשבת (שו"ע סי' שא ס"ב, כ"כ חזו"ע שבת ח"ג עמ' שפז, שולחן שלמה אוירבך סי' שכח בהערה אות קי, שו"ת אור לציון ח"ב פל"ו אות יב). אולם הרגיל לרוץ בכל יום לצורך רפואה או למנוע מחלות לב וכדומה, אין לו לעשות כן בשבת, שלא התירו זאת רק במקום תענוג שהשבת ניתנה לעונג. מכל מקום אדם שעבר התקף לב ל"ע, ומרגיש שהוא נעזר על ידי ההתעמלות, מותר לו להמשיך ולהתעמל ביום השבת משום שנחשב כחולה שאין בו סכנה, שמותרת לו הרפואה (כמבואר בחזו"ע שבת ח"ג עמ' שפז בהערה).
