אבא מחכה לנו – איפה אנחנו? סיפור מרגש אל תפספסו!
סיפר הרב דוד ברורמן שליט"א: כי מדי פעם נערכות על ידי ארגון "ערכים" שבתות אירוח בבני ברק. השבתות מיודעות למשפחות חילוניות אשר השתתפו בסמינרים ורוצות להכיר מקרוב את שולחן השבת ולחוש היאך מתנהל בית של בני תורה ושומרי מצות, ובאים להתארח אצל משפחות חרדיות.
את שתי סעודות השבת הראשונות סועדות המשפחות 'שלנו' בבתי המשפחות המארחות. אך את סעודה שלישית אוכלים כולם יחד, באולם הגדול, ובאוירה חגיגית. שומעים דברי תורה, שירים שרי שבת, ומסכמים את חויות השבת.
לפני מספר שנים אירחנו בשבת כזו כמאה משפחות של אקדמאים חילוניים. ובהגיע זמן סעודה שלישית כולם התאספו שמחים ודי נרגשים. אולם לקראת סוף סעודה שלישית, התברר שיש לנו בעיה קשה. כשהגישו לאורחים גלידה, ולכבוד הגלידה הטעימה כל הילדים ששיחקו בחוץ מהרו להיכנס פנימה. אלא שילדה אחת קטנה לא נכנסה עם כולם, קראו לה סיגלית.
"מישהו ראה את סיגלית?" שאלה אימה בדאגה. אבל אף אחד לא ראה, מיד החלו לקרוא בשמה, כמה הורים סרקו את האזור מסביב, אבל למרבה הצער אין זכר לסיגלית. האב היה נראה מודאג, והאם הייתה היסטרית, וכבר מתחיל להחשיך בחוץ. "סיגלית לא מכירה את המקום, ואין למשפחה כאן חברים או מכרים. אז לאן היא כבר הייתה יכולה להעלם?" שאלה האם בדאגה.
במקום לשבת בנינוחות ולשמוע את דרשת הרב, יצאו כולם לחיפושים, לחוצים ומודאגים. אצלנו בבני ברק, בין שאר הגמחי"ם החשובים והיפים, יש כידוע גמ"ח ילדים אבודים. לא פעם ולא פעמיים מסתובבים ברחוב ילדים 'אבודים', כאלו שאינם יודעים איפה אבא ואמא שלהם, ואינם יודעים אף היכן הם גרים. הקטנים שבהם אפילו לא יודעים איך קוראים להם.
מספר משפחות התנדבו להיות מרכז קליטה לילדים האבודים. וכל מי שמוצא ילד או ילדה אבודים, מביא אותם אליהם, והורה שאיבד את ילדו בא אליהם לחפשו. באותה שעת סעודה שלישית, ובסמוך לשקיעה, הלכנו כולנו אל אותם המשפחות האלו, שפתחו את ליבם ואת ביתם לילדים אבודים. אין לתאר איך רף הדאגה עלה שלב כאשר סיגלית לא הייתה אצל אף אחת מהמשפחות.
"אין ברירה" אמר הרב "צריך לפנות למשטרה". דוקא האב העדיף לא לפנות, עדין למשטרה. "תנו לי חמש דקות, ואולי היא תמצא". לא ידענו מה הוא עומד לעשות בחמש דקות האלו. עברו ארבע דקות והאב חוזר עם הילדה בזרועותיו, ישנה למחצה. איפה והיכן נמצאה הילדה? כולם שאלו, ואז התברר שהבית שבו התארחה המשפחה של סיגלית, היה סמוך לאולם שנערכה בו הסעודה. והאב נזכר שהילדה אוהבת לישון בשעות האלו. הוא החליט ללכת לבדוק, אולי היא הלכה לבדה לבית ושכבה לישון כדרכה בשעה זו מדי שבת.
"נכנסתי לבית", הוא סיפר, "ולא מצאתי אותה, אבל נזכרתי שהיא גם אוהבת לישון לפעמים, מתחת אי שם למיטה. והתכופפתי ומצאתי אותה ישנה מתחת למיטה". תחושת ההקלה הייתה מוחשית, ואף כמעט ניתנת למישוש. אמה של הילדה לא נפרדה ממנה לרגע. שוב ושוב חיבקה אותה. כשדמעות ממלאות את עיניה. שוב ושוב נישקה וחיבקה אותה באהבה גדולה.
גם הרב היה נרגש מאוד ואמר: "רבותי, מה שראיתם כעת זה בדיוק מה שקרה אתכם, ילדים של הקב"ה הולכים לאיבוד הם נרדמים ונעלמים בנהר האמזונס וביערות הגשם, בהודו ובתאילנד, באלנבי ובהרצל שבתל אביב הסמוכה לכאן. הקב"ה שהוא עבורנו גם כאב רחום וגם כאם אוהבת שואל: "נו, איפה 'סיגלית' שלי? איפה יוסי ושיר, וקרן וקובי ויובל? איפה הבנים והבנות האהובים שלי?".
כולנו ראינו, באיזו אהבה קיבלו ההורים את הילדה האבודה ששבה אליהם. אף הקב"ה מקבל באהבה גדולה ועצומה את הילדים האובדים השבים אליו".
הרמב"ם כותב בהלכות תשובה, שכאשר האדם מורחק מהקב"ה, הוא מאוס ומנודה, אבל ברגע שהאדם חוזר בתשובה, הריהו אהוב ורצוי. הקב"ה מקבלו בזרועות פתוחות, והוא שמח שמחה גדולה בבנים האהובים השבים אליו.
בקשר שבין בני אדם, אם מתגלעים סכסוכים ונוצר ריחוק, לא תמיד זה אפשרי להשיב את המצב לקדמותו. גם אם מתפייסים, נותרים משקעים וצלקות, לא כך הדבר בקשר בינינו לבין בורא עולם. זהו קשר אחר לגמרי. ברגע קט שהאדם מתקן את מעשיו, ועושה תשובה אמיתית מתוך אהבת ה', לא רק שנמחלים לו כל עוונותיו, אלא שהזדונות שלו נהפכים לזכויות! שווה לא? (ספר דורש טוב)
אבא מחכה לנו – איפה אנחנו? סיפור מרגש אל תפספסו! – עוד כתבות בנושא אלול
