פרשת ויחי – כשהלב בוער אז צועקים
פרשת ויחי הפרשה האחרונה בחומש בראשית מסתיימת בפטירתו של יעקב אבינו, וכך נאמר: "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (מט, לג). תיאור אודות קבורת יעקב אבינו מובא בגמ' (סוטה יג.). לאחר שעלו יוסף וכל אחיו לקבור את אביהם בארץ ישראל במקום אותו קנה סבו אברהם אבינו בכסף מלא – במערת המכפלה, הגיע עשיו הרשע ועיכב את הקבורה. לשאלת השבטים "מה רצונו?" טען עשיו כי זהו מקום קבורתו במערת המכפלה, ונימק שהרי יעקב השתמש במקום קבורתו כאשר קבר שם את לאה אשתו, והמקום הנותר שייך לו. השיבוהו השבטים: "והרי מכרת את הבכורה ליעקב אבינו יחד עם החלק המיועד במערה?!". אלא שגם לזה התכחש עשיו וביקש הוכחה לכך: "הראו לי שטר מכר שמכרתי ליעקב אביכם את הבכורה".
ידעו השבטים שהשטר נמצא במצרים בין מטלטליו של אביהם אבל מי ילך למצרים להביא את השטר? אמרו נפתלי, שהוא קליל כמו אילה. וכפי שכינהו יעקב: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" (מט, כא). ונאלצו לשלוח את נפתלי למצרים להביא את שטר מכירת הבכורה.
ועד שובו של נפתלי, המתינו מלקבור את יעקב במערת המכפלה. בינתיים חושים בן דן שהיה כהה בחושיו – חירש אילם, ראה כי מיטתו של סבו יעקב מוטלת בביזיון, לקח את מקלו וערף את ראשו של עשו והתגלגל עד רגלי יעקב, או אז פתח יעקב את עיניו וחייך, וזהו שנאמר: "ישמח צדיק כי חזה נקם". באותה שעה נתקיימה לה נבואת אמם הצדקת – רבקה: "למה אשכל גם שניכם יום אחד".
שאל המגיד הירושלמי הגה"צ רבי שבתאי יודלביץ' זצ"ל: הרי היו שם שמעון ולוי הקנאים הגדולים שהרגו את כל העיר שכם בגלל שפגעו בדינה, יהודה שניגש ליוסף ודיבר עימו קשות, ועמהם היו עוד כל שבטי י'ה, ולמרבה הפלא אף אחד מהם לא הרג את עשיו?! מדוע דוקא נכדו חושים בן דן, הוא היה הקנאי להרוג את עשיו הרשע?!
בטרם השיב הקדים לתשובתו סיפור מאלף: היה בעולם צדיק שהיה מכונה בפי כל ה'שרף מסטרליסק' הרה"ק רבי אורי צבי מסטרליסק זיע"א. חסידיו היה מספרים על רבם הנערץ כי בשעה שהיה נעמד לתפילה, ראו שאש בוערת מעליו מחמת קדושתו וטהרתו, והיה מתפלל בצעקות ובקול רעש גדול.
יום אחד בא להתארח בביתו יהודי תושב גרמניה הידועים כאנשים שקטים בטבעם. לקראת הימים האחרונים לשהותו שאלה אותו הרבנית: "איך אתה מרגיש כאן?", "הכל בסדר" השיב הלה והוסיף: "אבל דבר אחד איני מבין. מדוע הרבי מתפלל ומרעיש באמצע התפילה? צועק ודופק על הסטנדר? שיגיד את התפילה יותר בשקט!".
הרבנית החכמה השיבה לו: "מפני שהלב שלו בוער. לבו של הרבי שורף באש אהבת ה'… והרי הוא מוכרח לצעוק". היהודי לא קיבל את דבריה ואמר: "גם לי בוער הלב, וגם אצלי הלב רותח ואינני צועק, אני מתפלל בשקט!". "לא" אמרה הרבנית בהחלטיות, "אם הלב בוער? מוכרחים לצעוק. ואם אתה לא צועק, סימן שהלב שלך קר!" הוכיחה אותו הרבנית. האיש סירב לקבל את דבריה והרבנית עזבה את המקום בשתיקה.
היה זה בערב שבת. היהודי לקח את כל כספו והפקידו בידי הרבנית. במהלך השבת המשיך הרבי במנהגו והתפלל עם חסידיו בקול רעש גדול ובהתרוממות רבה. אך מיד במוצאי שבת אחרי הבדלה ניגש האורח לרבנית ושאל דרש: "האם אפשר את הכסף בבקשה?".
הרבנית שהייתה מאוד פקחית שאלה בתמימות: "על איזה כסף מדובר?! אינני זוכרת כלל". "הכסף שלי שהפקדתי אצלכם בערב שבת!" התפלא האיש. "אולי, יש לך טעות, אין לי מושג על מה אתה מדבר…".
כאן הוא כבר לא יכל לעצור את עצמו והתפרץ: "הרבנית, אל תמתחי את העצבים שלי! הלא את יודעת מה יש שם בנרתיק שהנחתי בידיך, מונח בו כל כספי!". הרבנית לא התרגשה וענתה בקור רוח: "אולי נתת את כספך לאדם אחר? ובכלל מדוע אתה צועק? תדבר בשקט". "מה אני צועק? הלב שלי בוער!" – צרח האיש. למילים הללו חיכתה הרבנית ואמרה לו: "הבנתי הלב שלך בוער, ולכן אתה צועק? קח את הכסף שלך אבל דע לך, אם הלב בוער, כן צועקים. רק תלוי איפה הלב בוער. אם הוא לוהט בתפילה או בדברים בטלים ככסף…".
על פי זה אומר רבי שבתאי יודלביץ': אין לנו הבנה בגודל צדקותם וקדושתם של שנים עשר שבטי ישראל אבל ללמוד אנו צריכים, כשהאחים נעמדו על יד עשיו והתחילו להתווכח איתו שיאפשר להם לקבור את יעקב אבינו. הם החלו לנסות לדבר עימו ולהיכנס למשא ומתן בדרכים שונות, או אז ההרגש הצטנן אצלם. ברם, חושים בן דן לא שמע את טענותיו של עשיו שחרש באוזניו היה, הוא נשאר רק אם הרגש הראשון של הצער, הן הוא לא שמע כלום אלא רק ראה איך שעשיו לא נותן לקבור את סבו, דמו רתח – ומיד נטל את ראשו מעליו. אצלו לא היה אפילו שבריר שניה של צינון.
הבה ונעמיק בסיפור המסופר בגמ' (כתובות סב:) על התנא הקדוש רבי חנינא בן חכינאי שבסוף שבעת ימי חופתו של רבי שמעון בר יוחאי ביקש ממנו להמתין לו עד שישלמו ימי חופתו, ויילכו יחד לבני ברק ללמוד תורה מפי רבי עקיבא, רבי חנינא לא נענה לו והלך לבדו. וכך בעודו עוסק בתורה שהה שם שתים עשרה שנה. לאחר שתים עשרה שנה שלחה לו אשתו: "בתך בגרה, בא והשיאה". ואכן חזר לעירו, אלא שבהגיעו לעירו ראה כי הרחובות פשטו צורה ולבשו צורה, כבישים חדשים נסללו, בתים נוספים נבנו, ואף שמות הרחובות נשתנו. רבי חנינא לא מצא את הדרך המובילה אל ביתו. ישב לו על שפת הנהר, ולהפתעתו שמע קול האומר: "בת חכינאי, בת חכינאי, מלאי כדך ונלך יחדיו".
רבי חנינא הבין שזו בתו, והלך אחריה עד שהגיע לביתו. והנה בהגיעו לביתו, אישתו שהמתינה לו שתים עשרה שנה היתה עסוקה אותה העת בניפוי הקמח, פתאום "סוי ליבה" – ומרוב התרגשותה לראות את בעלה בפתע פתאום ..מתה, עמד רבי חנינא בתפילה ואמר: "רבונו של עולם, ענייה זו שהסכימה שאלך לבית המדרש שנים רבות, וכי זה שכרה שמתה כאשר חזרתי אליה?", ולבסוף החייה אותה. ופירש רש"י: "סוי ליבה ראה ליבה, כלומר נדמה לליבה פתאום שזה בעלה". ומסבירים 'בעלי המוסר' שאמנם עיניה היו בניפוי הקמח אבל ליבה הרגיש המתין וציפה לבואו של בעלה, ואכן כשזה קרה בפתאומיות רבה, פרחה נשמתה. ומעתה מובן כי כל זמן שהלב פועם ופעיל מרגיש האדם חום והתלהבות.
"הלב שלנו צריך לבעור ביראת אלוקים", מסיים רבי שבתי את דרשתו הלוהטת. "אם הלב בוער, כן צועקים. רק תלוי איפה הלב בוער!". השאלה הגדולה האם הלב לוהט בתפילה, בוער ביראת שמים, או דברים בטלים?!".
פרשת ויחי – כשהלב בוער אז צועקים – עוד מאמרים
