אמרו חז"ל (ברכות י.): "אפילו חרב מונחת על צווארו של אדם – אל יתייאש מן הרחמים!". צריכים אנו לזכור, כי עלינו לשים את מבטחנו ומאוויינו בהשי"ת. מובא בספר 'עין רואה', מעשה נפלא אשר אירע בימינו: "הרה"ג ר' יהודה יוספי שליט"א מגדולי מזכי הרבים בדורנו מוסר שיעור קבוע בפרשת השבוע מידי יום חמישי, שיעור הנערך בבית הכנסת של קהילת עולי משהד הפרסית בבני ברק.
אורן, אחד המשתתפים הקבועים בשיעור, ניסה לשכנע את אייל, חבירו שעדיין לא זכה לראות את האור, שיגיע לשיעור. הוא הבטיח, כי מדובר בשיעור רציני ומעמיק שבו יוכל להרחיב אופקים. בתחילה סירב הלה, ואולם לבסוף, הסכים להגיע. בתחילה עסק השיעור בחידושים ובפרפראות בפרשת השבוע. הרב יוספי דיבר על המדרש האומר: שלאחר שראה משה איש מצרי מכה איש עברי וטמנו בחול, ציווה פרעה לכל עבדיו ללכוד את משה ולהביאו לפניו. ומשה הובא לפני פרעה ונידון להורג. ציווה פרעה על אחד מעבדיו לערוף את ראשו של משה בחרב ואז נעשה נס… כאשר הונפה החרב על צווארו, צווארו של משה הפך לשיש, וכך לבסוף הצליח משה להימלט מארמונו של פרעה.
הרב יוספי סיים את המדרש בהתלהבות רבה ואמר: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים". אייל, שהסכים לבוא לשיעור רק שמע את המדרש ואת מסקנתו והחל לגחך בקול: "האם באתי לכאן כדי לשמוע סיפורי אגדות על צוואר שהפך לשיש? מה הסיפור הזה על חרב חדה!". הוא יצא בעזות מופגנת ואף הרב הבחין בכך. אורן הצטער על כך שהשיעור נפתח במדרש מופלא, שגרם לאייל לברוח מהשיעור בטרם ישמיע הרב דברי הסבר והתחזקות. ברם השיעור המשיך להתנהל כסדרו. לאחר כשנתיים מבחין הרב יוספי בסיום השיעור בבחור חמד עם זקנקן קטן המעטר את לחיו.
הצעיר ניגש לרב ושאלו במבוכה: "האם כבוד הרב זוכר אותי?", אך הרב ניסה להיזכר. "לא כל כך, למען האמת…", הודה. "אני אייל, הבחור שצחק בשיעור שלך לפני שנתיים, על המדרש עם משה רבינו". "אה, נכון… נו, ומה עבר עליך מאז?". אייל פנה לרב וסיפר: "לאחר זמן מה מהשיעור, נסעתי למזרח הרחוק והגעתי עד ליפן". "רציתי להרוויח שם כסף ונכנסת לעשות עסקים עם המאפיה היפנית המסוכנת הנקראת שם בפי הכל 'היאקוזה'.
לאחר תקופת עסקים עימם, עשיתי טעות חמורה. ניסיתי להערים עליהם, אך הם הצליחו לעלות עלי. המאפיה לקחה אותי וערכו לי 'משפט שדה', מה לעשות איתי ובמה להענישני. לאחר דיונים הם פסקו להוציאני להורג בחרב סמוראית חדה ומפחידה". "הזדעזעתי, כל גופי רעד עד למועד ההריגה. והנה הגיע היום בו ביצוע גזר הדין הנורא. הם השכיבו אותי על מיטה מיוחדת, כשכל גופי קשור היטב לקראת הריגתי בחרב סמוראית". מה עובר לאדם בראש ברגעים שכאלו? ממשיך מיודענו ומספר: "כששכבתי שם בפחד כל כולי מול היפנים צמאי הדם, אז קפץ לראשי אותו שיעור, ששמעתי אותו מפי כבוד הרב. אותו משפט שנחקק בזיכרוני היטב: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!". מיד כשנזכרתי הרמתי את עיניי למרום וזעקתי: "ריבונו של עולם. אנא ממך הוציא אותי מפה! נראה, אם יש אמת בדברים שלך", התחננתי.
היפני נעץ בו את עיניו הצרות והניף את החרב, אייל עצם את עיניו ולפתע נשמע קול דק בוקע מפאתי החדר. היפני פקח לו את עיניו המבועתות והבחין באיזה אישה יפנית שנכנסה לחדר והחלה לצעוק: "הי מה קרה לכם, מה פתאום אתם מוציאים אותו להורג?! הרי הבחור הזה הציל את חיי ואת חיי ילדיי!". ולאחר מספר רגעים התברר, שהמדובר באישתו של ראש היאקוזה, שבפקודתו נערכה הוצאתי להורג. הבעל ניסה לברר על מה אישתו מדברת, והיא סיפרה לו שלפני חמש שנים הייתה רעידת אדמה גדולה בעירם, והבחור הציל אותה ואת ילדיה. אני מביט בה בזווית עיני ולא מאמין למשמע אוזני. לפתע ראש המאפיה מודיע לאנשיו שיש חיוב להכיר טובה למי שהציל אחד מאנשיהם.
לאחר שניצלתי בדרך ניסית, ניסיתי להבין, איך הגיעה האישה הזו בדיוק ברגע האחרון, ועל איזו רעידת אדמה היא שחה, היא מדברת על הצלה, שהתרחשה לפני חמש שנים ואילו אני כאן נמצא פחות משנתיים. מוזר… סיפרתי על כך לידידי שאמרו שכפי הנראה מישהו אחר הציל את אשת ראש המאפיה וילדיה, אבל בעיני היפנים כולנו נראים אותו דבר, והיא אינה מבחינה בינינו…
הרב יוספי התפעם מהסיפור, ואייל סיים את דבריו באומרו: "איך שלא יהיה, חיי ניתנו לי במתנה בזכות המדרש המופלא על החרב החדה, שהשלכתי באותם רגעים הכול על בוראי. שאני בוטח בבורא העולם ולא מתייאש. לאחר המקרה החלטתי מיד לחזור לישראל, וכמובן גם לחזור לשיעוריו של הרב".
