למה תמיד פרשת דברים לפני תשעה באב?
לעולם בשבת שלפני תשעה באב קוראים את פרשת דברים ומפטירים בה מדברי הנביא ישעיה "חזון ישעיהו בן אמוץ". אכן ישנו קשר ישיר אותו מוצאים חז"ל בין פרשת דברים לתשעה באב. הבה וננסה להסביר מהו.
בפרשתנו נאמר: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (א, כז).
ופירש רש"י הקדוש: "והוא היה אוהב אתכם אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך, מה דבלביה עלך". במילים הללו מוכיח משה רבינו את עם ישראל, שכאן התגלה מה חושבים הם על ארץ ישראל. בו בזמן שה' מראה להם את אהבתו אליהם, בוחרים הם להבין זאת להיפך כשנאה חלילה, ולא די שאלו מחשבותיהם אלא שמוסיפים הם מתלוננים שסיבת היציאה מארץ מצרים כדי להמיתם במדבר.
ממשיך רש"י ואומר משל נוסף, למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים, ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל, כך ארץ מצרים של שקיא היא שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען".
היה זה מחזה המצריך התבוננות, שלפניהם שתי דרכים האחת לראות שה' חפץ בקשר יומיומי עם עמו ישראל, הם יבקשו והוא ברוב טובו ימלא את מבוקשם, והדרך השניה, שה' הביאם אל ארץ בה אין מים בצורה תמידית, והינה ארץ אשר אוכלת את יושביה והדבר נובע משנאתו אליהם.
לצערנו הם בחרו בדרך השניה. בגמרא (תענית כט.), מסופר שהמרגלים יצאו לשליחותם ביום כ"ט לחודש סיון וחזרו לאחר ארבעים יום מתור הארץ, היה זה ביום ח' באב לפנות ערב, ונעמדו לפני העם והוציאו דיבת הארץ רעה, לשמע דבריהם הקשים בגנותה של ארץ ישראל, עליה נאמר: "עיני ה' אלוקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה". מיד בכו כל עם ישראל בכי לדורות כל אותו הלילה, היה זה בליל תשעה באב. או אז אמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חינם לפני, אני אקבע לכם בכיה לדורות". ובו ביום נגזר כי בית המקדש הראשון ובית המקדש השני יחרבו ביום הזה לאחר שנים רבות.
דוד המלך אומר בספר תהלים מזמור על חורבן בית המקדש: "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ". ומקשים חז"ל (איכה רבה פרשה ד, יד),
מזמור לאסף קינה לאסף היה צריך לומר? ומה הוא אומר מזמור? אלא משל למה הדבר דומה, למלך אשר בנה בית חופה לבנו, וסיידה וכיירה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה אותו המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים, ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר, אמרו לו: 'המלך הפך חופתו של בנו ואתה יושב ומזמר?!'.
אמר להם אותו הפדגוג: 'מזמר אני שהמלך הפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו'. כך אמרו לו לאסף: 'הקב"ה החריב היכלו ואת המקדש, ואתה יושב ומזמר', אמר להם: 'מזמר אני ששפך הקב"ה את חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל' ".
ומעתה נוכל להבין את הקשר בין פרשת דברים לתשעה באב ולהפטרת 'חזון'. ה' הרחמן מנהיג עולמו במידת החסד ובמידת הרחמים, גם הנראה בעינינו כדין וכעונש אינו אלא חסד עצום מאין כמוהו. בעצם אם לא היה את בית המקדש, היה משליך ה' את חמתו על עם ישראל חלילה, אולם ברוב רחמיו החריב את ביתו והשליך את חמתו על עצים ואבנים, ודוקא בחורבן בית המקדש טמונה היתה הצלתם של עם ישראל.
ובימים אלו ובכלל, עלינו לבכות אל ה', ולהתחנן לפניו שיבנה את ביתו כבראשונה, ואל לנו לבכות בכי של תלונה אלא בכי של חסרון לביתו הקדוש.
הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך (סי' א ס"ג): "ראוי לכל ירא שמים, שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". ותמה הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זעי"א, ה"שרף מקוצק", וכי נאמרה הלכה זו רק למי שמוגדר 'ירא שמים'? ומי ש'אינו ירא שמים' אינו צריך להתאבל על חורבן בית המקדש?
והשיב בהקדים משל. בעיירה אחת פרצה שרפת ענק אשר כילתה בתוך שעות ספורות שורה של בתים על כל רכושם וממונם הרב, משפחות רבות נהפכו לחסרי כל וכל רכושם אבד. הכל בכו על מר גורלם, והתחושה בין תושבי העיירה הייתה נוראה. משום מקום הגיע אחד מתושבי העיירה המוכר להם כשוטה, ובחיוך סיפר לאנשים איך שהגיעו הלהבות מביתו עד לב השמים, ומשם דילגו לגג שכנו ולבסוף רבים מבתי העיירה נשרפו כליל. הנוכחים ריחמו עליו "מסכן, אפילו אינו מבין כמה המצב קשה". אמר הרבי: חיים אנו את חיינו ואיננו מבינים מהו חסרון בית המקדש. הלכה זו נאמרה לכל ישראל והכל צריכים להתאבל על ירושלים. אמנם, אדם שלא זכה להיות ירא שמים, עליו להיות מיצר ודואג על מצבו ועל חורבנו אישי, ורק לאחר מכן לבכות ולהצטער על חורבן בית המקדש.
עוד מאמרים על פרשת דברים
