החנוכיה שלא דלקה – סיפור מחזק במיוחד לימי החנוכה
נמצאים אנו בעיצומם של ימי החנוכה הקדושים, רבותינו הקדושים לומדים מנוסח ברכת "שעשה נסים", "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", מה הכוונה "בזמן הזה"? אלא שבימים הללו קדושת נרות החנוכה מאירים את הנפש היהודית, זהו זמן של נסים ונפלאות, גם בזמן הזה מתעוררים הנסים הגדולים שאירעו לאבותינו בימים הללו.
בנר החנוכה יש נר פתילה ושמן, ואמרו רבותינו המקובלים שהם ראשי תיבות נפש, כי על ידי הארת וקדושת הנרות יכולים לתקן את הנפש מכל חולי ומכאוב.
זכינו לפעול למען היהדות בסיביר, סיפר המגיד הנודע הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, זהו סיפור ארוך, כמובן היתה זו עבירה חמורה על החוק, ונעצרתי! ביליתי בתא עם שמונים אסירים גויים. גזלנים ורוצחים, אספסוף שפל. דוקא העריכו אותי. ראו שאני מתנזר ממאכליהם ושקוע בעולמי, בתפילה ובלימוד, וחלק מהם אף באו להיוועץ עמי ולהתברך.
הגיע לילה ראשון של חנוכה. הרי לך, "פירסומי ניסא" בהידור, לעיני היוונים!.. ודומיהם. כמובן, לא היו לנו נרות ואף לא גפרורים, אבל התא הגדול הואר בעששית נפט שהפיצה אור דלוח. אף אחד לא העלה בדעתו להגביר את האור, כי אז היה הנפט מתכלה במהירות, והיינו נשארים בחושך מוחלט עד אשמורת הבוקר. בבחינת "תן לה מידתה, שתהא דולקת והולכת מערב ועד בוקר".
פניתי לאסירים בבקשה די מוזרה משהו, אמרתי: "ראו נא, מבקש אני לקיים מצות דתי, להגביר מעט את אור העששית לחצי שעה בלבד". למרבה הפלא הגויים הסכימו, ואחד מהם, בריון מגושם, נשאני על כתפיו הרחבות. כך ברכתי שלוש הברכות וסובבתי את הכפתור – אבל, איתרע מזלי. סובבתי לכיון ההפוך. הפתילה שקעה והלהבה כבתה, וחושך מוחלט השתרר בתא.
הבריון מיהר להורדיני, ושמונים אסירים החלו לצעוק במקהלה: "אור, אור!", הם הקישו בקירות ונקשו בדלת הברזל, חרדת אלוקים. התא נפרץ, והסוהרים פרצו פנימה בנשק דרוך ובפנסים דולקים: מרד אסירים! "מי כיבה את המנורה?" שאגו, והדליקוה. מכל עבר השיבו: "זה הוא". רק זה היה חסר להם, עונש קיבוצי. קמתי והודיתי: "כן, זה אני".
לא היו צריכים לצטט באוזני על כמה 'תקנות אסירים' עברתי. "שלושה ימי צינוק!" קבע ראש המשמרת. "יופי!" צהלתי משמחה. "מה יופי?" תמה האיש. מי שטעם פעם טעמו של הקארצער, כמוני, יתחלחל לשמע שמו. אפילו אני לא יכולתי לשכב על רצפתו בפישוט ידיים ורגלים. בקושי, לשבת בכפיפת ברכים. מי מדבר על כך שרצפתו רבודה שכבת סחי ושורצת עכברושים. בקצרה, קבס וחלחלה. ואני, שמח?!.
הטחתי בו, בחיוך: "מדוע אינך שואל מדוע עשיתי זאת?" "באמת, מדוע עשית זאת?" לא הייתי ידוע כ'עושה צרות'. אמרתי: "כי רציתי לקיים מצוות דתי!" הקדיח מצחו וצמצם עיניו: "מצוות דתך, לכבות את העששית?" שהשם יסלח לי, אמרתי לו: "מצות דתי, להיכלא בצינוק בתקופה זו. ואני שמח שהצלחתי!".
זעמו בעבע: "חוצפה יהודית! שאנחנו – הקומוניסטים, הכופרים – נאפשר לך לקיים מצות דתך?! על כרחך תישאר כאן בתא, ולא בצינוק!" וטרק את הדלת בחזקה, והלך לו. נו, תגידו זה לא נס חנוכה. "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ו"עם עיקש תתפתל". היה לי הרבה זמן לחשוב, וניצלתי אותו – מה קרה כאן? נכון, רציתי לקיים מצוה, אלא שבמקום לסובב שמאלה סובבתי ימינה. במקום להגביר את האור החשכתי לחלוטין. ואיפה טעיתי? מה היה עלי לעשות כדי שלא להכשל?
פשוט מאוד, היה עלי לשאול את אלו הבקיאים: איך מעלים את השלהבת, בסיבוב לימין או לשמאל. וכשעשיתי בלי לשאול את היודעים, אז… וזהו שאמרו על הכתוב: "לא תסור מן הדבר אשר י גידו לך ימי ן ושמאל" (דברים יז, יא), מסביר רש"י: "אפילו אומרים לך חכמי ישראל על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. וכל שכן שאומרים לך על ימין – ימין, ועל שמאל – שמאל". כי פעמים כה רבות אנו כסומים, איננו יודעים מה ימין ומה שמאל. אנו סבורים שצריך לנהוג כך, והיה צורך לנהוג אחרת. וכיצד נדע? על כך יש לשאול ולהיוועץ בגדולי ישראל, שכך אמרו חז"ל "וכל הנוטל עצה מן הזקנים לא נכשל".
את עלינו לזכור, כשמסובבים את הכפתור לצד ההפוך, כבה האור!
החנוכיה שלא דלקה – סיפור מחזק במיוחד לימי החנוכה – עוד מאמרים לחנוכה
